אתם מבינים,
גם אם אנחנו מלאי אהבה, סבלנות ורצון מטורף לנתינה, 
תמיד יהיה התלמיד/ה (הילד/ה) שיוציא אותנו מדעתנו השפויה.
ישכיח מאיתנו ברגע אחד קטן את הסיבות לכך שבחרנו במקצוע הכי מבוקש והכי מאתגר במדינה!
ואז עולות מחשבות כמו ;
למה לעזאזל אנחנו צריכים את זה?!
באמת שחסרים מקצועות נחשקים?!
והנה אנחנו שם כבר שנים על שנים ועוד שנים!
בטוח יש משהו שמחזיק אותנו שם?!
ואני רק דבר אחד רוצה לומר, ולא, אני לא גיבורה בכלל!
אני אמא לארבעה ילדים, ששום דבר כבר לא יכול להפחיד אותה,
עם נסיון באמתחת ובמקלחת ובסנדוויצ׳ים ובגיל ההתבגרות המטורלל –
רק על זה אני צריכה במיידית לקבל תואר רביעי לפחות.

נכון שהכי מושלם שילדינו יהיו תמיד טובים, מנומסים, אדיבים,
מתנדבים, עוזרים בבית ולחברים, תמיד מוכנים לסלוח,
מכינים בשמחה את השיעורים, מצביעים, משתתפים, ממושמעים, נקיים, רגועים ויפים!

אוי וויייייי הם לא תמיד כאלה!
(תתקרבו, אגלה לכם באוזן סוד… גם אנחנו לא!!)
וברגעים בהם הייתי מאוכזבת מהם קשות;
כשהם קיללו, צעקו, התחצפו, זרקו, זילזלו ומרדו.
ברגעים אלו, כוחות האופל שבי איימו להשתלט עלייי וכמעט הפכתי לאדם שהם הכי שונאים.
ובבית הספר של החיים, שהוא בית ספר נחשב ונחשק,
למדתי לפתח שריר אחד מיוחד במינו, למדתי להסתדר ולאהוב ולהעריך את השריר המחונן הזה,
ששמו בשפה העברית ; ׳שריר החמלה׳, ואפילו הקדשתי לו פרק בספרי; ״המורה שקרא לי בילבי״!
חשוב מאוד שנדע ונזכור,

ישנם ילדים שלא רואים אותם, בבית או בבית הספר, שלא מקשיבים להם,
שגדלים בסביבה קרה או כזו שדורשת מהם מעבר למסוגלות שלהם,
ישנם ילדים שקשה להם בחברה, שאינם מסוגלים לבטא את עצמם בקלות, שלא שורדים בעולם של תחרות.

והם מתוסכלים, תחשבו כמה תסכולים שוכנים בתוך ליבותיהם של ילדים והם לרוב, אינם יודעים מה לעשות עם הר התסכולים הזה.
התסכולים מתורגמים להתנהגות מחפירה או לשתיקה איומה, לפחד או התבודדות…
וזו העת בה הם זקוקים לנו יותר מכל!!!
אם נתעלם התסכול לא יעלם, הוא עלול לגדול למימדים של מפלצת. 
אם נשב מול הילד, נסתכל לו בעיניים, נבין שמשהו נורא שוכן בתוכו ומפריע לו, אם נבין,
נסביר, נכוון, מי יודע, אולי ביחד נוכל למנוע את החרם הבא!